יום שישי, 27 בנובמבר 2015

בנשמה שלה

בנשמה שלה


אהבה ואושר פנימי. מרי מאור [צילום: נירית שפאץ]
אהבה ואושר פנימי. מרי מאור [צילום: נירית שפאץ]

ניסיון חייה של מרי מאור, תושבת זכרון יעקב, הביא אותה להפוך לשאמאנית המטפלת באנשים. "היכולת, האהבה לאנשים והרצון להבינם הם מולדים אצלי", היא אומרת, "אבל הניסיונות שהתנסיתי בהם בחיי הובילו אותי לשאלות נוקבות שאת התשובה להן מצאתי רק בשאמאניזם".

מאור, בת 51, גרושה ואם ל-5, נולדה ברוסיה בתנאי עוני. היא מספרת: "לעתים קרובות לא היה אוכל בבית. היינו במצב של הישרדות בסיסית. הייתי ילדה חולנית. הוריי, שעבדו שניהם קשה, לא יכלו להחזיק אותי בבית וגדלתי אצל מטפלת, אישה פשוטה מהכפר שהייתה לי כאם. ממנה למדתי מהי אהבת אמת נקייה ללא תנאי. בנוסף היה המורה שלי לציור, אדם צנוע שכולו אור וחמלה, שנתן לי המון אהבה וכבוד ולימד אותי יותר מכל הסדנאות שבעולם. גם בבית הורי, עם כל הכאב והמחסור היו אהבה ואושר פנימי".

עם כל מקורות הנחמה התרחשו משברים: "כשהייתי בת 9 נולד אחי שסבל מפיגור שכלי עמוק. בנוסף ללימודיי בביה"ס, שעות ארוכות הייתי אחראית לטיפול בו, במדינה שלא הייתה בה שום עזרה בטיפול בנכים. כמעט שלא ביליתי עם בני גילי. כך למדתי מה זה לתת אהבה שכולה התמסרות, עד לביטול עצמי. כאב לי מאוד על אחי, על הוריי ועל עצמי, והתעוררה בי השאלה: "למה זה מגיע לנו?" בהמשך זה התחלף בשאלה: "למה זה קרה? מה זה בא ללמד אותנו?" ולבסוף: "למה הנשמות שלנו בחרו לחיות יחד?" כשהייתי בת 16 אחי נמסר למוסד ואני עזבתי את הבית והלכתי לעבוד בגן ילדים וללמוד באוניברסיטה. בגיל 18 הכרתי בחור שהתאהב בי, ולאחר שנה נפטר כשהוא משביע אותי שאקח אחריות על בני משפחתו. הבטחתי וקיימתי, התחתנתי עם אחיו הצעיר וקשרתי קשרי אהבה מחייבים עם הוריו. שוב עלו השאלות: "למה זה קורה לי, שאדם אוהב אותי והולך? איך ידע להפקיד בידיי את האנשים שאהב?"

כשהייתה בת 26, אם ל-2 ילדים ובהריון עם השלישי, עלתה לארץ, גרה בבאר שבע והמשיכה להוראה. "באמצע לימודיי בני הבכור נפגע קשה בתאונת דרכים. זיהיתי דפוס: הגברים שאני אוהבת נפגעים. אמרו שיהיה צמח. עזבתי הכל, טיפלתי בו שנה כמו לביאה והוא השתקם והיום הוא עובד וחי חיים עצמאיים ובריאים. נולדו ילדים נוספים, וניהלתי גן משולב שפיתחתי בו שיטות לאבחון וריפוי של ילדים עם צרכים מיוחדים. חיי העבודה והמשפחה העמוסים והמלאים נמשכו, אבל תחושת הריקנות לא עזבה אותי. המשכתי לשאול שאלות".

לשינוי המהפכני שעברה גרמה התמוטטות פיזית שהתרחשה לפני כ-15 שנים, אחרי שהמשפחה עברה לגור באור עקיבא. "הייתי מותשת מאוד ונכנסתי למצב של קומה. זה היה נפלא, כי זה נתן לי אישור לעצור מהמצב של הסופרוומן שלוקחת הכל על עצמה. הבנתי שקיבלתי הזדמנות שנייה. לקחתי שנת שבתון ולמדתי שיטות של רפואה אלטרנטיבית, אימון אישי והנחיית קבוצות. אחר כך עזבתי את משרד החינוך ונהייתי עצמאית. זה היה טוב, אך עדיין לא הסביר לי את הדברים שקרו".
אך השאלות תבעו הסבר, והיא נכנסה למשבר נוסף, הפעם נפשי: "אחרי הקומה עשיתי ריסטרט ועליתי לתדר גבוה יותר, למדתי דברים שקשורים לתת מודע ואנרגיות, ואז נפתחו לי יכולות שלא ידעתי על קיומן. התעוררו חלומות ותופעות מהילדות שלא ידעתי להסביר, הופיעו תמונות מגלגולים קודמים. ראיתי ושמעתי דברים, ופגשתי אנשים מגלגולים קודמים. זה היה מפחיד, חששתי שאני משתגעת. הייתה לי תחושה שאני מאכזבת את חמי, חמותי וילדיי, כ"חולת נפש". בהתחלה לא דיברתי על התופעות עם איש. אז ניגש אלי בבית קפה אדם שנראה בדיוק כמו אחד מבניי ואמר שאמו, שרה (שם בדוי) נפטרה לפני 5 שנים. הסתבר שהיא נפטרה בזמן קונפליקטים ובעיות במשפחה, ונשמתה קלטה את התדר שלי ופנתה אלי שאתקן את הבעיות. תופעות חריגות התרחשו בביתי, כמו צינורות שהתפוצצו פתאום. סיפרתי על כך לחברה נומרולוגית, והיא הפנתה אותי לשאמאנית הידועה וולדה ששה".

ששה שינתה את חייה כשהתייחסה לסיפוריה ברצינות ובטבעיות. "הבנתי שאין לי מחלת נפש. מכיוון שלא הייתי מעוניינת לעבוד עם הנשמות ללא גוף, וולדה לימדה אותי לקבוע את הגבול ולומר "אעבוד רק עם אנשים חיים". אבל עם שרה כן רציתי לעבוד, כי יכולתי להבין אותה. במשך 6 שנים הייתי בקשר עם בנה ומשפחתו, ליוויתי אותם בשיחות ובתקשורים, והבעיות הסתדרו. זה היה ניסיון נפלא שלמדתי ממנו המון, אבל הוא מאוד רוקן אותי, ולא עבדתי יותר עם נשמות ללא גוף. אני יוצרת קשר עם נשמות רק עבור מטופלים חיים שמבקשים זאת. אני מלווה אנשים לשערי המתים כדי לעשות הסדר אנרגטי עם נשמות שלא שחררו. המוות הוא לא סוף, אנחנו ממשיכים לדבר עם המתים. את אחי, שנפטר לפני שלוש שנים, ליוויתי בתהליך של מעבר הנשמה שלו אל המוות. זו הייתה זכות גדולה".  

התקשור, היא מסבירה, הוא רק חלק משיטת הטיפול השאמאנית, שמהותה דיבור עם כל הטבע, הכולל אנשים, ישויות, עצים וחיות. "כל טיפול שעברתי אצל ששה היה מאוד משחרר והוריד ממני שק של צרות, עד שהכל נהיה קל וברור יותר. היא השתמשה בכלים שמוכרים לנו מהילדות, כמו לדבר עם כל דבר וללכת לעולמות אחרים, להשתמש הרבה בדמיון ולא להילחם בו. הכלי המרכזי של השאמאניזם, החזר חלקי נשמות, הוא פשוט לביצוע ומאוד עוצמתי. בגישה השאמאנית יש אמונה שכל אירוע טראומטי שאנחנו חווים עד גיל 6 גורם לאיבוד חלק מהנשמה. זו שיטת טיפול שלא באה לשבור ולתקן אותנו, אלא לחבר אותנו לעצמנו וללמד אותנו מה יש לנו. בשיטה לומדים שכל מה שקורה בעולם הוא מראות שלנו, ושבהתאם לכך אפשר לשנות 90% מהמציאות ולרפא מצבים של חולי, בדידות, עוני, חוסר וכאב. הבנתי שזה מאוד מדבר אלי וקיבלתי תשובות לדברים רבים. התחלתי לטפל באנשים בשיטה הזו, וכבר מההתחלה הגיעו אלי אנשים עם בעיות קיצוניות וחמורות: אנשים שחוו אובדן, אנשים מכורים לסמים או להימורים. הרבה פעמים הריפוי הגיע מהר משחשבתי. אנשים עושים תהליכים מאוד מהירים. שיטת הריפוי מחברת כלים פסיכולוגיים, כלים מתחום האימון, עיסוי אנרגטי, תקשור ועוד. הייתה לי קליניקה באור עקיבא, ועכשיו בזכרון יעקב". דף הפייסבוק הוא: "מרי מאור. ריפוי נשמה".
היא גם מלמדת ריפוי שאמאני, מעבירה סדנאות חווייתיות בתחום, "שער לשמאניזם", ועושה טקסים אישיים וקבוצתיים, לנשים ולגברים, המתאימים לערבי גיבוש, מסיבות רווקות, ימי הולדת, פסטיבלים ועוד.
 
 מרי מאור
מטפלת שאמנית
מנחה קורס שאמניזם 
"הספה הסגולה של מרי"

טל: 052-6644258 


יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

תבלינים.


בבית של סבתא שלי היה ריח מיוחד.
ריח של תבלינים.
היא הייתה בשלנית גדולה וחברות שלה מכל הארצות שלחו לה תבלינים למתנה.
הריח שלהם היה מרחף במטבח והיה כל כך חזר ומעורר תיאבון , שאפילו גבר על הריח
של סיגריות זולות שהיא עישנה עוד ממלחמת העולם הראשונה...

כל כך התגעגעתי לריח הזה וניסיתי לשחזר אותו במטבח שלי.

אני מבשלת די דומה לסגנון של סבתא. ואוהבת לבשתמש בתבלינים, אבל זה לא זה...

לפני חודש חברה היקרה שלי Yana Kuzinets הביאה לי מתנה מבולגריה- צנצנת תבלינים.
רק אתמול פתחתי אותה- וריח של בית של סבתא התפשת לי בכל הבית!
התרגשתי מאוד!
זה כאילו נשמה של יאנה קרצה לנשמה שלי :" האי, אני רואה אותך!"
מחווה שרק אהבה יודעת לעשות!

איזה אושר!

יום שלישי, 3 בנובמבר 2015

אני מסכימה להתאהב.

הצהרה בפני הבריאה :
( ובפני עצמי))
אני מסכימה להתאהב.
לא ללכת על" כמעט" או " ליד"...
לא להתפשר על הפושר- " כי הוא מתאים"
אלא להתמסר לאוקיינוס.
לשחרר את הצדיקה והצודקת- ופשוט להיות.
אני מסכימה לחוות הכל - כל מה שבתוך זה.
לעוף, לשכוח את המילים מרוב התרגשות,
להרגיש חיה בכל תה ותה,
לא לישון כל הלילה משיכרון של מגע
ומגילוי רבדים משותפים נוספים.
ולהיות חצי ישנה למחרת...)))
אני מסכימה לשחרר ולהיפרד
ולא לצפות לכלום.
ולא לאחוז
ולא להיתפס בביטחון מדומה
ולהיות עצובה ולבכות...
ולהיות כאן. כי " עכשיו" לא קיים
כי ביקום הכל קורה בו- זמני:
גם לילה של אתמול,
גם פרידה של מחר,
גם חיבוק של הרגע...
אמן ותודה
מרי מאור