תמיד הייתי מוזרה ( " מפגרת" - בגרסה של אמא שלי").
ילדה שהיה לה קל ליצור עולמות משלה.
- לכתוב סיפורים
- מוזיקה לסיפור
- ליצור באלט על נושא של סיפור שכתבתי
- להמציא תלבושות לכל הגיבורים ורקדנים,
- לצייר כל זה
- לקחת את כל האלילה ותקופה ההיסטורית אחרת,
וליצור סיפור חדש...
בגיל 4.
7,8,11...
אבל בבית הספר עשיתי את הדבר הכי חכם שיכולתי.
התנתקתי.
סגרתי את כל הדלתות של עולם הסודי והשברירי שלי
ממגע גס של מציאות הסובייטית,
של חיים ב " נורמות" ו " תכניות לימודים" - שניסיתי להלביש אותם עלי,
אבל הצלחתי רק חלקית מאוד.
פיזיקה קוואנטית
כימיה
ספרות
שפה...
מי שהיה שותף הסודי לעולם הנסתר שלי - זה אבא.
בתקופות אלה גם הוא ניסה להתאים את עצמו לציפיות של הסביבה
ולתסכול המתמיד של אמא - שהוא לא " כמו כולם".
לכן יצרנו " מחתרת" ונהנינו מהדברים שגרמו הרבה אושר
לשנינו.
לצייר ביחד,
להמציא סיפורים,
לקרוא ספרים מרתקים
( אבא היה קורא ואני נרדמתי מייד.
הוא לא כאס- הוא ידע, שככה אני קולטת טוב יותר
והמשיך לקרוא...
זכרתי את הספרים שאבא קראה לי - בעל פה!)
ואחד מהם היה מדע בדיוני ( ברור) - " תפוח שלמוגרי"
של סופר רוסי לב אוספנסקי.
סיפור מסע מרתק שבו גיבור הראשי קיבל חבילה
ובה- פרי מוזר ומסריח, שטעמו היה טעם גן עדן...
שטעם זה הזכיר לו הרפתקה במדינה אחרת, שנשכחה -
והנה, מזמינה אותו לחזור לאותו מקום שוב...
שיגעתי את אבא :" אבל על איזה פרי מדובר?!
מה שמו המדוייק?
איפה אפשר למצוא אותו?"
אבא חייך במבוכה, הסביר לי שוב ושוב שאין דבר כזה,
שזה מדע בדיוני - פרי דמיון של המחבר...
אבל אני לא האמנתי.
וידעתי בוודאות: " יש!
ואני אמצא אותו!"
כך " תפוח שלמוגרי" קרא לי לצאת למסע...
ועוד 20 שנה להגיע לישראל.
ולפגוש את גויבה.
" פרי בטעם גן עדן, מסריח ובילתי נשכח"
היום פגשתי אותו בשוק, ונזכרתי...
והודתי שוב לדרכי המיוחדת,
לכוח ונחישות שלי ללכת רק בה,
לסמוך על הבריאה, שיודעת מצוין להצביע על הכיוון המדויק ביותר
אליו עלי ללכת...
ועל אנשים המדהימים שתומכים ומלווים אותי תמיד.
ותודה מיוחדת לאבא שלי.
שהוא הבין ומבין אותי תמיד.
ו " חי בלללנד" - בדיוק כמוני))
באהבה רבה
מריה אור- אל מאור.
סיפורים נוספים תוכלו למצא בספר " דרכה של אהבה"
https://www.mery.land/hebrew