יום חמישי, 30 ביוני 2016

אז אני בת 52...


אז אני בת 52...
סעיפים רבים של חיי עברו לתיקיה " הייתי".
הייתי בלונדינית דקיקה, חסרת ביטחון עצמי לחלוטין,
הייתי אחות הגדולה,
הייתי אישה נשואה, המאוהבת אנושות בבעלה, עד הרגע אחרון של המסע המשותף,
הייתי סטודנטית ( שוב ושוב ושוב...), הבולעת בשקיקה ידע של אנשים אחרים,
הייתי גננת ומנהלת גן, שמתלהבת כל יום מהעולם הנולד והמתחדש, יחד עם " בני גילה" בני 3-4, עד שהשלמתי את כל החסרים, שחיכו לתשומת ליבי בסבלנות שנים רבות...
הייתי " אם בית" של מיכל ענק של שמחות, דמעות, חיבוקים, פרידות, לידות, מריבות, אכזבות, אהבות...
הייתי " אם המושלמת"- עד שהבנתי שאין נורמות, לכן אין אפשרות לעמוד בהן, וגם אין צורך. מה שחשוב בהורות- זה רק לאהוב ו" להחזיק מעגל" לבני שבט שלך, שכרגע זקוקים לתשומת לב, לחמלה, לאנרגיה... ולהוקיר תודה על הזדמנות ללוות עד קו שחרור את כל הנשמות שבחרו לך לתפקיד זה ( וימשיכו או לא לבחור בך כאמם גם אחרי שחרור).
הייתי לוליינית מנוסה, המשתדלת לשמור על באלנס על חבל דק – של מסכות, הגנות, שריונים, המיועדים לאגן על לב שבור וממשיך להיפגע שוב ושוב... שתמיד נמצאת בציפייה למכה הבאה ואף פעם לא מתאכזבת ...
והנה, טרנספורמציה אחרי טרנספורמציה, אחרי טרנספורמציה ( וככה שלושת אלפים פעמים בעשרים שנה האחרונה)- ואני רואה במראה אישה.
אישה שמדהימה בשלמותה.
וכל מה שחשבתי על נשים  בנות 50+, על נשים גרושות, על נשים מלאות...- לא רלוונטי.
כי זאתי- עולם שלם.
עולם הפועם והמשתנה, שיולד כל יום מתוכו עולמות נוספים, שמרחיב ומוחק גבולותיו ומעצים את יכולתו ליצור חיים מלאים שמחה וניסים – לא משנה מה.
זאת האישה שמסכימה להיות היא. עם כל הפחדים, השליות, עם נטייה להציל, לשלוט – ו" פגמים" וצלקות אחרים, שעושים אותה כל כך מיוחדת. יהלום נדיר שאין כמוהו.
זאת האישה שמחייכת בחיוך הפנימי לעצמה ולכל האנשים, שאחרי סינון הבלתי מתפשר, נשארו לצידה. לתקופות שונות, בתפקידים שונים, אבל נשארו. ללא סיבות והסברים. פשוט כי היא- חלק מחייהם והם לא מוכנים לוותר עליה.
זאת האישה שבוכה הרבה. כי לא מוכנה להחזיק בפנים כל מה שמוכן לצאת החוצה: לא כאב ולא שמחה. כי היא לא " מתקתקת את החיים", אלא חייה אותם. כל רגע ורגע במלואו.
זאת האישה שהשלימה עם התמכרותה לקפיצות לגלים בגובה של גורד שחקים- כי רמת אדרנלין נמוכה יותר כבר לא מספקת. היא מאוהבת  בשינויים גדולים ומעוררת השראה לשבט שלם של אוהבים ואהובים. שלא מוכנים להתפשר על פחות מזה.
בדיוק כמוה.
ומה שמיוחד בה – היא בבית. וביתה - איפה שהיא.
והיו תמונות חדשות, ונופים חדשים מחלונותיה, ושפות חדשות, ומנטליות שצריך להתרגל אליה, וחברים חדשים, ושמחות חדשות...
חיים שלא צריך לדעת עליהם כלום.
אושר שמספיק רק להאמין בו.
האישה הזאת- אני.
ואני בת 52.
ואני מוכנה לחיות לפי " העיניים פוחדות, והידיים עושות"
והרגליים הולכות.
הולכות אחרי הלב.
ומותר לי הכל.
ואני יכולה הכל.
אני מסכימה לא לדעת ולשאול לאלות.
ולסמוך על היקום.
כי אם אלוהים מחזיק אותי על הידיים- מה זה משנה, מה מצפה לי?
מרי מאור.
30.06.16
קולורדו ספרינגס.

* צילום - רינת דפסמס