. פוסטר עם מילים אלה תלוי אצלי בבית בכל מקום- "No Drama"
.אבל לא תמיד עוזר-חייבת לציין
טוב, נו... אני אדם יצירתי, רגיש ודרמטי.
אז שיהיה!
ילדים ואני תכננו ביכור של הוריו של חתן שלי ( מחותנים זה נקרה?) מנברסקה.
וחשבנו על אפשרות לשמח ולשעשע אותם.
הילדים החליטו שהכי מתאים - פשוט לזרוק את כולם מהמטוס ( במובן הטוב של המילה):
זאת אומרת, לארגן דייבינג חופשי לכל מי שיסכים לזה.
פשוט ונחמד.
ומהביר בצורה חד משמעית " who is who" , כמו שאומרים...
נהיה ברור מיד, מי קופץ:
בת שלי ( שלא יכולה לפספס את ההזדמנות - היא מנהיגה מלידה!),
אבא של חתן האהוב שלי - גבר גבר מנברסקה ( איך אפשר שלא?!)
ואני...
אני לא השתתפתי בשיחות אלה, כי רשמית " יש לי פחד גבהים". היה , יותר נכון...
נשמה שלי התמוגגה מרוב אושר- היא זיהתה את החלון הזדמנות שלה!
****
הדבר המאתגר ביותר בשינוי משנה חיים - זה לא הצעד הראשון, איך שרובם חושבים.
הצעד הזה מגיע, בדרך כלל, אחרי תקופה ארוכה של סבל ושתיקה ( לפעמים של עשרות שנים).
והוא מתרחש- כשאי אפשר כבר אחרת.
הוא מתוק ותגובה הראשונה עליו- הקלה.
" עשיתי זאת ואין דרך חזרה".
הדבר הקשה בשינוי - זה לשבת מול אנשים הכי אהובים שלך, שלא הם אלה שיזמו את השינוי,
להסתכל להם בעיניים ולומר את האמת.
שמכאן והלאה החיים שלך ( זאת אומרת שגם שלהם) כבר לא יהיו כמו קודם.
שכל מה שהם מכירים - מת, החל מהיום...
ולהכיל את הזעם, את ההתנגדות שלהם, שכל כך טבעים למצבים כאלה.
ו " להחזיק מעגל" שלהם יחד עם כל מה שיעלה- שנאה, כעס, רצון להעניש אתכם ואפילו לנתק את הקשר...
הכי קשה לא לסגור את הלב בחזרה ולזכור שהשינוי שיזמתם - הוא התחלה של תקופה הרבה יותר טובה ומאושרת לכל המשתתפים ( אולי לא רואים את זה ברגע זה, אבל זה עוד יבוא!) ושאתם- ערוץ האור גם עבורם...
זה עוד יבוא.
אבל לא היום.
היום צריך לקבל את הגל הזה.
ולהתפלל.
מה זה קפיצה מהמטוס לאומת זה?!
****
המדריך של דייבינג, מקס, התגלה כחתיך נדיר. ( " בונוס מהחברה" - כך חשבתי. במיוחד עודדה אותי חדשה שאנחנו הולכים להיות מחוברים הכי צמוד שיש במהלך כל הקפיצה)))
הוא הסביר לי שהכל הולך להיות ממש קל- עלי לא לעשות כלום, רק ליפול מהמטוס כשאקבל סימן )).
" זה באמת קל" - חשבתי...
הצטרפות לשיחה צלם בלומדיני , בעל שיניים של פרסומות של משכת שיניים וקעקועים על כל הרלייפים הוציאה אותי מהריכוז באופן סופי. וזה טוב, כי הוא אמר שקופץ איתנו ומתכוון לתפוס אותי ביד, באוויר, לסובב ולהעיף קיבנימט ( את זה נזכרתי בזמן אמת... אילו הייתי מבינה את זה קודם- בטוח הייתי פשוט הולכת הביתה!)))
הצעדים הראשונים שלי אל המטוס היו מלאי חיוכים והתלהבות.
בת שלי צייצה וקפצה מרוב שמחה, עבורה ועבורי,
אבא של חתן - " מלח בארץ" או איך שקוראים להם בנברסקה- פסע בצד שני בצעדים בטוחים.
אז הכל היה נראה סבבה לגמרי...
ברגע שהצתופפנו במטוס ( יחד עם עוד חבר'ה שקפצו לבד) כמו סרדינים- פתאום קלטתי שיש ממנו רק דרך יציאה אחת...
מחשבה רחוקה מלהיות רוחנית - הוליסטית צצה בתוכי:
"I'm going to jump out of this faking plane!!!"
אבל היה מאוחר מידי...
זוגות של לקוחות ומדריכים שישבו לפנינו- התחילו לזוז לכיוון הדלת של מטוס ולי לא נשאר הרבה , חוץ מלחבק את עצמי, כפי שלימדו בהדרכה- וליפול קדימה...
****
אני לא זוכרת את המעבר שלי לזיכרון.
יותר נכון, זוכרת הבזקים , תמונות בודדות...
הנה אישה שיוצאת מהרכב ומוציאה ארגזים...
הנה חברות המקסימות שלה שהגיעו מדרום ועכשיו עוזרות לפזר דברים בחדרים... וצוחקות, צוחקות יחד איתה!
הנה בת הגדולה הגיעה מארצות הברית וכל המשפחה מועכת אותה בזרועותיהם...
והיא, יחד עם הילדים אחרים, נוסעת לחנויות- לקנות דברים חדשים לחיים חדשים של אמה...
והמון צחוק! המון!
אני אמרתי לילדה שלי : " את הרסת לי את הגירושים! במקום שכולם יהיו כבר עם התקף לב או בדיכרון - אנחנו רק חוגגים! מה זה?! "
הגוף עבר קודם ועכשיו הסתכל בפליאה על תהליך קסום בו מקום יפה, מואר אבל זר הופך לבית.
לבית מלא אהבה שכל אחד שאני חשובה לו באמת- הניח שם, יחד עם המון הוקרת תודה וברכה לחיים טובים יותר.
קן חמים שהיה מוכן לקבל את הנשמה הפצועה לתקופת הבראה.
****
ברגעים הראשונים לא היה שם כלום, חוץ מכאוס :
ניסיון להסדיר איכשהו את הנשימה,
להחזיר פעימות הלב...
הצלם שעשה תנועות בידיים והזמין אותי לחקות אותם ( איפה?!),
אדרנלין שהציף כל התאים בגוף, פרצוף שעף לכיוון השני...
ואז קרה את זה.
צליל חד של פתיחת מצנח - כמו יריה מאקדח מרוצים, שמסמל התחלה של חיים חדשים.
פתיחת ראיות של מרי - אישה שגופה יודע לעוף.
של אישה שעושה רק מה שבא לה.
אישה שגופה, צעקות של אושר, שמחה ותשוקה... צחוק בקולי קולות... מסונכרנים עם כל אלה- של גבר שמאחוריה.
גבר שכרגע פעימות ליבו הן אחד עם פעימות ליבה.
שחום המרגיע של גופו עובר אליה דרך בד עבה של סרבל טייסים,
שקשר את עצמו אליה, כדי לשמור, להגן - לתקופת זמן מדוייקת מאוד לשניהם.
לא יותר ולא פחות.
בדיוק כמה שצריך.
המצנח שנפתח משך את הגוף הסמרטוטי חזרה לשמיים, ונהייה כזה שקט - שבא לי להשאר לגור בו!
כל הרעש נעלם- בפנים ובחוץ.
אפולו רוח הפסיקה לשרוק.
למטה נפרס שטיח קסום של הרים בצבעי פסטל, של יערות מצויירים ושדות מסורקים...
לכמה רגעים המצנח פשוט קפא באוויר ונשמע רק צליל חריש של דפיקות לב של מקס ושלי.
אנחנו ספגנו את היופי הבלתי אפשרי זה.
הפכנו ליופי עצמו.
****
שנתיים אחרונות לא היו קלים.
התייחסתי עליהם בהמון כבוד וגייסתי את כל התמיכה המקצועית וחברית שרק יכלתי.
והצלחתי בדבר הכי חשוב: לנקות את כל מה שלא שלי וכל מה שסיים לעבוד והשארתי רק מה שאני בוחרת כאן ועכשיו.
ולהפסיק להתנצל ( קודם כל בפני עצמי) על העוצמה שלי, על " הלא נורמטיביות" שלי, על כוח שלי...
על שמאניזם, על מיניות המטורפת, על תשוקה לחיים, על המרחב הפנימי בגודל של יקום, על יכולת להשתנות במהירות של בזק ולשנות ( בכוונה ובלי) כל מה שנמצא בסביבה שלי.
על הרגל לאחוז בישן, לבכות מכל סיבה , לקום ב 4.30, ליצור, לכתוב, לארגן, לצייר, לרקוד, לשיר ולהתפלל ללא הפסקה...
על אהבה להיות לבד, על הפחד להשאר רעבה - ולכן הרגל לבשל המון אוכל טעים ולכיל בו אנשים שאני אוהבת, על שיפוטיות, על יחסי סדו- מאזו על אוניות שמזמן עזבו את המזח שלי, על כל " יותר מידי", " מוגזם", שמעצבן, מעייף ומפעיל את היצירה המהלכת שאני...
צליל של מצנח שנפתח מעל ראשי מחק את כל אלה מהלוח של כיתה האחרונה של בית הספר זה.
****
הנחיטה הייתה רכה ושמחה.
מסטולית מעודף אדרנלין , אני צעקתי שרוצה עוד- אבל הבנתי מיד ו
ברור שקיבלתי בדיוק מה שהייתי זקוקה לו.
ומה בדיוק?
לשאלה זאת יהיו עוד הרבה תשובות בהמשך- אני בטוחה.
ועכשיו... ראיתי את כל התמונה מלמעלה והבנתי הכל.
ונאנחתי בהקלה והתרחבות.
אני בדרך וכל הפנים והביטויים שלה מושלמים.
תודה לאל!
באהבה והוקרת תודה-
מרי מאור. קולורדו ספרינגס.
יולי 2016
