גופי חזר הביתה אתמול, אבל נפשי ונשמתי עדיין מעופפות מעל גבעת חביבה- המקום בו התחולל הפסטיבל " שאקטי 13"- שהוא הפסטיבל " שאקטי " הראשון שלי. על חוויות שלי ממנו אני רוצה לספר.
אךךך, ממה להתחיל?
אתחיל מרפיק- " אבא" של פסטיבל לנשים המדהים זה.
על הפסטיבל שמעתי מזמן ופנטזתי עליו, אבל כנראה לא הייתי מוכנה, וזה גם היה ממש רחוק - באשרם במדבר...
היקום הפגיש אותי עם רפיק בלימודי אימון עסקי רוחני, אצל איילת השחר המדהימה ( היום המלווה שלי להתפתחות אישית ועסקית. הלוואי ונמשיך עד 120!))) ואז אמרתי לו: " מבטיחה לך ולי שאהיה באחד הפסטיבלים שלך בקרוב מאוד!" הוא ענה מובן שאין לו שום ספק בכך...
הבורא שולח לנו את הסימנים שאנו בדרך הנכונה- כשכל מה שאנחנו מבקשים נהייה קל וזורם. השנה פסטיבל " שאקטי" היה במרחק עשר דקות מהבית שלי! ( יותר קרוב כבר אי- אפשר!)))
בת שלי המקסימה בת 15 הצטרפה אלי למסע מרתק זה- שזאת גם מתנה בפני עצמה!
המטרה שהצבתי לעצמי הפעם הייתה לקבל תמיכה לתהליך "שינוי חוזה זוגי" וחיבור לאהבה, שעליו אני עובדת כרגע - והתנסות בחוויות שעד עכשיו לא הזדמן לי או לא היה לי אומץ להתנסות. ו -פשוט להיות, כמו שאומרת סיסמת הפסטיבל.הבקשה שלי התממשה במלואה!
הכרנו נשים מדהימות- בכל הגילאים, סטטוסים ושלבים בחיים. נשים מלאות אהבה, ידע, נתינה. נשים עם לב רחב וכוח אדיר. חצי מאוכלוסיית פסטיבל היו אמהות לתינוקות. אני לא מאלה שמתעסקות בהשוואה בין גברים לנשים, אבל תארו לי בבקשה גבר אחד לפחות ( סתם, כדי שאדע שהוא קיים בטבע!) שמסוגל לבוא לפסטיבל רוחני בן שלושה ימים ( כי זה חשוב להתפתחות שלו) עם אוהל וכל הציוד לאוהל, עם 2 תינוקות ביד- שאחד מהם בן שבועיים ואחד- בן שנה + ציוד הנלווה... אישה בוראת- את זה אנחנו הבנו. אבל היא גם מרימה פיזית את כל מה שהיא בראה!
לא צילמתי אמהות עם תינוקות, כי זה לא אטי ולא בריא לאך אחד, לדעתי, אבל פשוט תאמינו- נשים יכולות ה כ ו ל! ואין שום דבר שיכול לעמוד בין אישה למשהו שהיא סימנה לעצמה כמטרה! לא שזה חדש- אבל התחדד לי.
חוויתי כמה פגישות מרגשות- ממש סגירת מעגל כלשהו. הגעתי לשלי אללוף- הרקדנית המדהימה שפגשתי לראשונה בפסטיבל הראשון שלי לריקודי בטן- באשרם במדבר. דווקא אצלה, דרך אמנות שלה הלא שגרתית , שהיא הרבה מעבר לריקוד- למדתי להסתכל על החיים מזוויות שונות, לצאת מהקופסה וגם לצחוק על עצמי. ( כשחזרתי, ציירתי תמונה שקראתי לה " אהבה". אתם מבינים למה, נכון?))
מזמן מזמן ראיתי בפייסבוק דף עסקי של מישהי. היה כתוב: " עיסוי בשילוב כדים". אמרתי לעצמי שזה ממש מעניין ובטח כייף לא נורמלי! כאן, ב" שאקטי" פגשתי " באמיתי" את נעמי קחילה- הקוסמת של מגע ואינטואיציה. הייתה תחושה מלאה שאילו היא לא הייתה מעסה אותי- אלא רק מניחה ידיים- כבר הייתי מרגישה נפלא באותו רגע! דיוק מרגש, ראיה של כל מה שכואב לי- מבחוץ ומבפנים כבשו את לבי. במהלך כל הטיפול רק התפללתי: " הלוואי והיא גרה קרוב אלי!!" ( ונעמי גרה במכמורת! יש!! ממש קרוב! תודה, הבורא!" תודה לך, נעמי היקרה! וכן, חברים, זה כייף לא נורמלי!
אזרתי אומץ והשתתפתי בסדנת דידג' רברסינג עם מיכל ברז''ל כהן ואידה רובין. לומר שזה היה חזק זה כמו להגיד על מפל ניאגרה שהוא " נחמד". הייתה לי תחושה שבכיתי את כל הכאב שהיה לי בגוף. כמעכשיו כל מה שהיה פעם תקוע בחיים שלי- רק יזרום בקלות... מרגע שהייתי הכי זקוקה לזה- ידיים אוהבות של אחת המטפלות שעבדו שם, בסדנה, נגעו בי, ליטפו, החזיקו את היד... לצערי, אני לא ממש זוכרת את הפנים או את השמות שלהן- אבל שולחת לכן, יקירות, המון אהבה וברכה מעומק ליבי! תבורכו!
ועוד חוויה החדשה ומרעננת שחוויתי- סדנת ריו אביירטו- ריקוד פשוט, ילדותי וזורם שהוא בעצם כלי עצמתי להתחבר לעצמי, להכיר את ההרגלים שלי, את החסימות ואת הקשיים שלי דרך התנועה. ללמוד להתקשר עם אחרים מהמקום יותר פתוח, סומך ומכיל. ראיתי, איך אני חופשי לוקחת אחריות על אחרים ( לצורך העניין, על הבת שלי שלא ממש התחברה לריקוד המשותף- ואני כל הזמן ניסיתי שכנע אותה לבוא למעגל... מה אני רוצה ממנה באמת?!!). ראיתי, איך אני פוחדת לפגוע באחר- לכן נמנעת מלהשמיע את קולי ולקחת מנהיגות. אבל גם ראיתי עד כמה אני קשובה לגוף שלי- לאומת מה שהיה בעבר הלא רחוק ( שם הייתי הולכת עד הסוף בכל מחיר! והיה מחיר!!)- ולוקחת הפסקה כשצריך- וממשיכה הלאה. ושום דבר לא קרה- תתפלאו לשמוע! קיבלו אותי באהבה!
היו שם עוד המון דברים שעלו... לא אעייף אתכם יותר מידי.
המסר שאני רוצה להעביר לכם, חברים- תפרגנו לעצמכם! תנו לעצמכם לחוות דברים חדשים, להרחיב רפרטואר של הידע ותכירו את העוצמות שלכם! תהיו עם אנשים שבאותו ראש איתכם- אתם ראויים לטוב ביותר! תאפשרו לעצמכם לקבל אהבה ( לא רק לתת ולתת כל הזמן!)- זה בסדר וזה מואר וזה אחראי!))
ועוד משהו. המון זמו עצרתי את עצמי מלכתוב בעברית כי:- אני עושה שגיות כתוב, כי עברית לא שפת אם שלי
- כי אני דיסלקטית
-כי אולי אין לי משהו עמוק ובילתי נשכח לומר לאנושות
- כי כמו שאני כותבת- זה לא מושלם
ועוד... ( תמשיכו את הרשימה לבד, עם תרצו))
ועכשיו התנצל על השגיאות שלי פעם אחת ולא אחזור על זה יותר. כי בא לי להגיד, לכתוב ולשתף. פשוט להיות. גם אחרי הפסטיבל.
אז סליחה.
אני אוהבת אותכם, יקרים! בשנה הבאה נפגש שם, בשאקטי? כי אנחנו- הילות האהבה, נכון?))
שלכם. מרי
