שמתי לב שלסיפורים רבים שלי יש שמות של חפצים.
מה לעשות אם חפצים מרגשים אותי רק עם הם נושאים איתם איזה סיפור מעורר השראה,
מרטיטים את הלב בהתרחבות - אחרת מי צריך אותם בכלל?
גם השמלה הבדואית שכרגע תלויה בארון בגדים שלי, הגיע אלי רק אחרי מפגש עם הסיפור שלה- כל כך מרגש ושזור בסיפור האישי שלי - שהיא הפכה לסמל של משהו גדול ומשמעותי יותר.
עליו אני מספרת לכם כאן.
לפני שנים רבות משפחה שלנו הייתה גרה בבאר שבע- בירת בדואים של הנגב.
ציוויליזציה הזיזה אותם הצידה לזמן מה, אבל היום, בזכות אחוז ילודה גבוה , הם חוזרים בגדול ותופסים בחזרה את המקום המרכזי ההיסטורי שלהם.
לא רחוק משכונה שבה גרנו, היה שוק בדואי- מקום שמשך אותי כדבק, גם בזכות עביזרים בילתי נדלים לתלבושות של ריקודי בטן- שלהם אני נאמנה הרבה זמן ונהנית מהם מאוד - וגם בזכות זה שכל ביכור בשוק - היה מסע בזמן. לעולם אחר, לאגדות של "אלף לילה ולילה".
מנורה של אלדין, השטיח המעופף, נעליים רקומות של מוק הקטן היו מונחים על מחצלות רחבות ידיים יחד עם אוצרות נוספים, מכוסים באבק, כל יום רביעי, כל השנה.
אהבתי ללכת לאיבוד שם ותמיד, אבל תמיד עצרתי עם פה פעור, ליד מתלה עם שמלות מסורתיות - שחורות, רקומות באורנמנטים צבעוניים מרהיבים שעוררו בי התרגשות והעיפו את הדימיון שלי .
מי ממציא את האורנמנטים אלה?
האם בעלת מלכה אחת רקמה את זה- או שכמה נשים עבדו ביחד?
האם ציורים אלה נמסרים מדור לדור או שכל אמנית חופשיה ליצור משהו משלה?
המון שאלות התגוששו בראשי. יחד עם תמונות שעלו בדימיוני ותחושה שיש משהו גדול שמסתתר מאחורי שמלות אלה. מה? לא יכולתי לראות. בינתיים לא.
כמו כל אישה נורמלית, אני ממש רציתי למדוד אחת השמלות, אבל הן גם היו יקרות לי מידי, וגם לא היה לי שום צורך בלבוש כל כך אותנטי , בעל נוחכות... הייתי אמא למשפחה גדולה, עבדתי בגן, ברגעים הלא רבים של זמן פנוי ביליתי עם חברים או הלכתי למופעים והצגות - מה לכל זה ולשמלה בדואית?!
לא הייתה שום סיבה לא למדוד, לא לקנות... אבל לא יכולתי גם לשכוח.
בדיעבד אני מבינה שלכל דבר יש זמן שלו.
עיתוי של מפגש שלנו טרם הגיע...
כפי שידוע, הכל קורה תמיד בזמן.
חלפו שנים ואין ספור שינויים שעברתי.
וממש עכשיו, רגע לפי הקפיצה הגדולה לבלתי ידוע, שאני כל כך זקוקה לעידוד ותהשראה- הבורא שלך לי אותם דרך פגישה החדשה עם שמלה בדואית.
אבל הפעם היא נהייתה שלי.
בדיוק כמו שסינדרלה לא יכלה לדמיין את ההופעה שלה בנשף מלכותי ללא שמלת נסיכה המפוארת שלה - ככה אני לא יכולתי לדמיין את עצמי מארחת אורחים רבים שעוד מעט יגיעו למרכז רוחני שמשפחה שלי מקימה בקולורדו - ללא לבוש נושא איתו מסר של חופש וגדולת רוח אנושית.
אני אוהבת לשאול את היקום שאלות- יש לו הרבה יותר תשובות מאשר לי, אישה חכמה אמנם, אבל רק אחת. שאלתי הפעם : " מה אתה חושב על הפרוייקט שלנו? האם זה לא סתם פנטזיה פרועה ? האם אתה תומך בו ובי?" קיבלתי תשובה מידית וכל כך צבעונית שעד עכשיו אני מרגישה שמחה מבעבעת בגופי - כאילו עליתי לשמיים על כדור פורח ענק וסוף סוף יכולתי לראות את כל חלקי פזל ביחד - מרכיבים תמונה מרהיבה יותר מאשר יכולתח לדמיין .
גלי בנין ( מדריכה טיולים מקסימה! אם אתם עדיין לא מכירים- רוצו להשלים את החסר. תודו בטוח!) הזמינה אותי לטיול " לבדואים של הנגב". הגיון צחק : " אני? מה איבדתי שם- אחרי 15 שנה שחייתי בין הבדואים אלה?!"
הנשמה ענתה :" כן!"
נסעתי.
התשובות לשאלות ששאלתי התחילו להגיע מהסיפור של גלי על בן גוריון שהיה כל כך מאוהב בנגב ותלה כל כך הרבה תקוות במקום הזה- שנרשם כחבר לקיבוץ שדה בוקר וגר שם יחד עם אשתו פולה. וגם קיבל שרים, ראשי ממשלות ובעלי תפקידים גבוהים ממדינות רבות - שם, בצריף שנתנן לו קיבוץ למטרה זאת.
מה שנקרא: "ביקשת השראה? קיבלת!)))"
ואחרי זה הגענו לכפר לקיה.
לא מהר כפי שאני מספרת.
בהתחלה עברנו דרך ארימות זבל בקרבת ביתים חדשים וריקים, דרך העדר מוחלט של סימני ציביליזציה, בשבילים צרים שאוטובוס המהודר שלנו נכנס מהם לשוק ובקושי עבר, דרך חוסר אספלט וירק שכל כך מאפיינים ישובים ערביים או בדואים.
הקבוצה שלנו הוזמנה לאוהל רחב ידיים, מקורה בבד שחור מצמר עזים. הקפה המר המסורתי הוגש ( מי שבא עם כוונות טובות- שותה, מי שמגיע עם זדוניות- לא נוגע) שתינו))) ואחריו - תה טעים ומתוק, בתוספת צמחי בר ריחנים.
אישה עדינה, בעלת חיוך כנה ולבבי התחילה לספר את הסיפור שלה - שהיה קשה לקלוט בהתחלה, וכשהבנתי שזה אמיתי - הצטמררתי , מרוב התרגשות!
שמה הודה. לפני 25 שנה, יחד עם חברות שלה בנות 13- 14 היא התחילה יוזמה אמיצה ומבורכת שמטרתה- ללמד נשים בדויאות קרוא וכתוב ולתת להם חופש כלכלי. אתם מתארים לעצמכם?!
עד היום אישה בדואית סוחבת על עצמה כל מה שקשור למפשחה, לבית, לאוכל ( שמכינים כל פעם במקום - אין מקררים ומיקרו!) , חוץ מפרנסה- זה תפקיד של הגבר. הזכויות שלה מינימליים. היא לא יכולה לצאת מהבית ללא רשות של אבא או של בעל. שלא נדבר על ביטויי חופש אחרים. היוזמות ללא הסכמה של בעל נפסקות מהר: את הנשים פשוט הורגים. סיפורי אהבה עם גברים שנבחרו על ידי אישה ללא הסכמה של אבא או בכלל עם גברים שלא משבט שלהן- נגמרים אותו דבר. ואני לא מספרת לכם על מה שקרה לפני מתאיים שנה- זה קורה ממש עכשיו!
יש המון סיפורים קשים על נושא זה, אבל אני מביאה אותם כאן רק כדי שתבינו, איזה אומץ היה אצל נערות אלה!
הן התחילו ללמד את אמהות שלהן קרוא וכתוב ( אז בנות 30 בערך) והקימו ספרייה ניידת שחמור עם עגלה הביא ספרים בודדים ( בהתחלה) לכפרים סמוכים. לאט לאט הקימו בית הספר של ממש וסיפריה קבועה- בצריף קטנצ'יק שראשי השבט נתנו להן לאגודה שהיווסדה.
היום יש כמה בתי ספר גם בכפר של הודה ובכפרים בדואים אחרים ( בכיתות טובות 30 בנות ו2-3 בנים, אבל זאת בהחלט התחלה מבורכת!)
הודה צוחקת: " אין מה לעשות! הנשים הן אלה- שמובילות שינוי. גם אם גברים חושבים אחרת..."
החברות של הודה למדו להשתמש במחשב והתחילו לשלוח מכתבים לכל אירגונים בין לאומיים שמקדמות את זכויות האישה והתחילו לקבל תרומות מהן ( מאירופה כעיקר).
שלב הבא היה - לאפשר לנשים להתפרנס ממעשי ידיהן. מרקמה.
מכירות בשוק - זאת טיפה בים.
נשים הבינו שצריך להביא טיירים לכפר ולהפוך ביכור בו לאטרקציה ובאותה הזדמנות למכור את הרקמות המדהימות שכל אחת מהן יודעת לעשות.
פניה לאותם ארגונים בעולם, שעוזרות עם התרומות- הביאה גם טייירים. לא הרבה בינתיים, אבל מספיק כדי שנשים יתחילו להנות מפירות יצירה שלהן.
הודה אומרת : " כמובן רובן מעדיפות להביא את הכסף שהן מרוויחות הביתה, כדי לעזור למשפחה, אבל זאת כבר בחירה חופשית- שעליה הן לא שמעו עד כה. לכן, נשים יהודיות, זה אולי לא נראה כהרבה , אבל עבורינו זאת קפיצה ענקית בהתפתחות."
אני כותבת את הסיפור הזה עם דמעות בעיניים.
כי לא קיימות " הן " ו " אנחנו".
כל מה שיש - זה שלנו. יש לנו עולם משותף, פלנטה משותפת, תודעה משותפת.
וניצחון של קמצוץ נשים אמיצות - זה גם ניצחון שלי.
כי כל פעם שאנחנו עושים צעד אחד קטן למען אנשים אחרים,
שעושים קפיצה ל " בילתי אפשרי" - אנחנו משנים את התמונת העולם.
בדיוק כמו חתיכת זכוכית צבעונית אחת, בתזוזה מזהרית שלה בתוך קלידוסקופ - משנה בצורה בלתי הפיכה את הציור כולו. ויוצרת את המציאות החדשה!
בחנות הקטנה של כפר לקיה, אני נגשתי למתלה עם השמלות המהממות- כאדם אחר.
ליטפתי אותן ביד ושמעתי צחוק של נשים שרוקמות ביחד, במספרות אחת לשנייה את החדשות הכפר, דנות על בחירת סוג חוטים שלא דוהים בשמש, מעבירות זו לזו מספריים או סרט מדידה...
מלאת התרגשות, אני מדדתי את השמלה הראשונה שנגעתי בה- וכבר לא יכולתי להוריד.
זאת הייתה שמלה שלי.
שמלה של אישה שפרצה גבולות, שיצאה מהעבדות שלה...
אישה שהפסיקה לראות יחסים עם הגבר ככלא משותף, כיחסי תלות והתחילה להאמין בפרטנריות שמבוססת על כבוד הדדי, על ראיה אחד של השני- במלוא הוד ואדר, יופי, עוצמה ואלוהות.
אישה שלמדה להאמין בערך, יחודיות ומסוגלות של עצמה ליצור כל שינוי.
אישה שמובילה אנשים אחרים.
את כל מי שרוצה להצטרף.
אישה שמקבלת כל אירועים וצורות חיים כאור. כי מאמינה שאין שום דבר מלבד אור.
ומאמינה גם שהבורא שולח תמיכה וברכה לכל צעד אמיץ שלנו- למען עצמנו ולמען אחרים.
דרך הודה, גלי, בו גוריון...
דרך אנשים שלפעמים אנחנו לא מכירים אותם ולא יודעים את שמם - אבל תמיד שומעים, מזהים את המסר שהם הביאו לנו. כי לב לא מתבלבל. הוא שומע את האמת!
וגם הדרך, שעוזרת לאחים ואחיות בנקודות שונות של הפלנטה להרים עיניים ולראות עיניים ממול.
ולהאמין שהכל אפשרי.
שהנשמות שתומכות - תמיד לצידך.
וגם המתנות וסמלים שהם מדברים איתנו דרכם.
כמו שמלה בדואית שלי-
איך יכולתי בלעדיה?!
מרי מאור.
אוקטובר 2016
