יום שבת, 17 בספטמבר 2016

הסיר המרוקאי

אני יודעת ואוהבת לבשל מכיתה ד'.
יש לזה הרבה סיבות אישיות והיסטוריות, אבל הן לא רלוונטיות כרגע...

ועוד פרט חשוב: אני לא סובלת פריטים לא תקינים בבית. ובכלל לא - חפצים שהם לא שלי.
כמעט ואין שום " יד שנייה" אצלי במרחב. מן סריטה כזאת...

ודווקא הוא כבש את ליבי מהרגע הראשון- ולהרבה זמן. בדיוק כמו כל הנשמות היקרות לי במיוחד- בגוף בני אדם, חיות או חפצים.

למען האמת, עם חפצים זה פחות...
האם רוח הנווד שלי שמוכרת עוד מגלגולים הקודמים - סיבה לכך? או שעצם עובדה שכרגע אני עומדת לעבור דירה בפעם התשיעית בחיי ( לפי ספירה של בתי הקטנה) - אני לא יודעת. אני פשוט בכלל לא נקשרת לחפצים. 

בתחילת דרכי, התאבלתי על כל חפץ שהלך לאיבוד במהלך מעבר החדש. עד שהבנתי שהם ממש לא משנים כלום. ההפך הוא נכון- כל חפץ שהלך - פינה מקום למשהו חדש...
היו כמה רגעים שממש צבטו את ליבי - למשל, כשבית בבאר שבע נפרץ ונגנבו ממנו דברים הכי יקירים - צמידים של כל ילדים מבית חולים ( שענדו להם רגע אחרי לידה), או כשאלבומי תמונות משפחתיים , שנתתי לחברה שלי לשמור- טבעו בהתפוצצות צנרת... 
אבל, כמו שאומרים, " אין בוכים על חלב שנשפך". הלכו- הלכו!...

גם אנשים הלכו ממני. לאו דווקא " לעולם שכולו טוב"- אלא לדרכם שהיא בשלב מסויים התפצלה מדרכי.
כל פעם שעשיתי קפיצה גדולה למעלה ( ואני טיפוס של קפיצות כאלה) - מישהו נשאר מאחור.
כי רכבת שלו ורכבת שלי נסו לכיוונים שונים.
או שהוא בחר להתביית בתחנה ולנפנף ביד לרכבות של אחרים שעברו על פניו ( יש גם כאלה). 
וגם זה כאב. לפעמים כאב מאוד.
עד שלמתי להבין שכל מה שיש ביקום- זה אור של הבורא. ואין משהו אחר.
ואז לקבל בכבוד בחירה של כל אחד, בהוקרת תודה על פרק שחווינו ביחד. ועל כל העוצרות שהיו בו.
ועל כל השיעורים שלמדנו ביחד. ועל כל אלה שהברזנו מהם))) זה נגמר. תודה ובהצלחה!

מי שנשאר - אנשים שהשתנו בעצמם. בקצב שלהם, מתוך מסלול יחודי שלהם- אבל קרוב לליבי. וגם למרחבי. הם כנראה ילוו אותי תמיד. וזה מוסיף אושר לחיי.

אז הוא - סיר ענק, של " סולטם", בעל תחתית עבה, אחת הידיות שבורה ומכסה לא שלו, שגם גדול עליו בשתי מידות... אהבה בלתי מוסברת ממבט ראשון- ששמרתי עליה שנים והעברתי אותה עד הלום, למראת כל המעברים, טילטולים והצטרפות של סירים חדשים לחיי.

כשהמשפחה שלנו פסע פסיעות הראשונות בגרם מדרגות לדירה הראשונה בארץ ( בקומה האחרונה - ברור. זה הכי זול!)- שמענו צליל של דלת נפתחת, בקומה מתחתינו, וקול של אישה נמרצת שבירכה אותנו לשלום. היא גם עלתה לדירתנו, ללא הזמנה.
היינו בהלם עמוק מכל מה שקורה בארץ החדשה - לכן ממש שמחנו לשמוע מישהי דוברת רוסית ( עם מבטע אוקראייני כבד, אבל לפחות בשפה שאנחנו מבינים! צליל של עברית באותו שלב גרם לקיפאון ואילמות טוטאלית). לשכנה קראו גניה והיא שימשה עבורנו כפיה טובה במשרה מלאה!

ככה קרה , שהגענו לארץ עם מזוודה קטנה ובה נראה לי, זוג תחתונים לכל אחד - כל השער הלך לאיבוד בדרך ונמצא רק אחרי שנה- כשכבר שכחנו על אבדות והסתדרנו בעזרת אנשים טובים בדרך, 
אליהם גניה התקשרה ( היו הרבה ארגונים ומתנדבים שעזרו לעולים החדשים, באותה תקופה) ובנוסף- הביאה מביתה כל מה שרק יכלה להרים.

חשוב לציין שעלינו לארץ בהרכב הבא:
חמי וחמותי, בעלי ( אז)), אני בחודש שמיני של הריון ו2 ילדים קטנים.
אז כן, היינו זקוקים להרבה דברים כדי להתקיים ולהתחיל את הדרך החדשה!

יום אחד גניה נכנסה אלי עם חיוך קצת נבוך והושיטה סיר הכי מצ'וקמק וענק שראיתי מימיי ואמרה : " אני יודעת שהוא לא נראה משהו, אבל זה מן קסם- כל האוכל שמבשלים בו יוצא מעדן וגם איכשהו תמיד יש ממה להכין אותו! כשתקני סיר חדש- תזרקי את זה! וזה גם סיר מחברת " סולטם" - לא קורה לו כלום עם הזמן!"
אני לא הייתי במצב של להתפנק- אז קיבלתי את הסיר בתודה. 
והתאהבתי!

שנה אחרי זה משפחה שלנו ( שהצטרף אליה בן ש" גנבנו" מרוסיה) עברה לאופקים והתמקמה שם ליותר מעשור שנים. אני מצאתי את עצמי מוקפת באנשים חמים, שאמצו את משפחה שלנו ועזרו בכל מה שרק אפשר . ואני, בת למשפחה מורכבת ענקית מבקו ( עיר הבירה של איזרבג'ן) , שכל כך הזכירה את הדרום הארץ- מבחינת אוכלוסיה, טנפרמנט,  מנהגים, מאכלים, מזג אוויר, גישה לחיים - הרגשתי לגמרי בבית !
מהר מאוד חברות המקוראיות שלי לימדו אותי להכין את כל המאכלים העממיים שלהם- וסיר הענק שלי קיבל כינוי חדש :" סיר המרוקאי". כי הוא היה פשוט מושלם לקוסקוס!

תקופה עם ילדים קטנים הייתה אינטנסיבית מכל הבחינות וקניית סירים חדשים בכלל לא עלתה בסדר עדיפויות.  אז סיר המרוקאי הרגיש מלך והתמלאה באושר כל פעם שילדים התענגו על מאכלים הטעימים שהכנתי בו. ובאמת- זה תמיד היה טעים ומספיק לכולם!

המשפחה גדלה. גלים של החיים בגבהים ועוצמות שונים הביאו לחופים שלנו ילדים נוספים.
ילדים והוריהם שמצאו בנו עוגן, ארץ המובטחת שהייתה כל כך חסרה להם...
ילדים ללא הורים - שמצאו אצלנו בית. ואת עצמם, בסופו של דבר...
שולחן שסביבו התיישבו לספר חוויות יומינו ולהרעיש בחגים - גדל גם הוא. הכלים והסירים התווספו גם - אבל לסיר המרוקאי ,"אבא"  - לא היה תחליף! כפי שידוע, אוכל- ערוץ מושלם וישיר להעברת אהבה וסיר מרוקאי היה מומחה על בזה. הוא ידע למלא כל אחד ברוגע, חמלה, ביטחון... ידע לעלות חיוף על השפתיים, להשרות תחושת שייכות, חום... 
הוא הפך לסמל של משפחה!


קפיצה נוספת בהתפתחות הפרידה בין כיווני רכבות של בעלי ושלי. אני עברתי לגור בעיר אחרת והבאתי לביתי החדש רק דברים אישיים. המשפחה התחילה להתרגל לחגוג כל חג פעמיים- אצל אמא ואצל אבא.
ילדיי הגדולים הביאו את הסיר המרוקאי אלי- הם אמרו שהוא השתעמם ללא שימוש בבית שהתרוקן... היה לו שם שקט מידי.

סיר " אבא" התחיל להתרגל למצב חדש וללמוד להכין מאכלים האהובים בכמויות קטנות ולעתים רחוקות יותר... הוא הזכיר לעצמו שכל עקבה לטובה ( כולל ילדים שגדלו והתפזרו בעולם) וכתכל'ס - עברו עליו חיים ממש מלאים ועשירים- אם לקחת בחשבון את המשפחה של גניה, בה הוא שירת מקודם... ושאולי באמת מספיק. הגיע זמן.

פתאום הוא הרגיש איזו תנועה חדשה בבית... לא ממש מובנת בינתיים - ברמה של התרגשות, שיחות על המסע, התקבצות של שקיות עם בגדים בחדר אחד... כמו סוס קרב, בעל קילומטרז' לא קטן, סיר מרוקאי הריח ריח מוכר של שינוי. 
את השינויים הוא ממש אהב!

הוא התחיל להקשיב ושיחות מעבר לארון כלים בתשומת לב רבה והבין שטסים לילדים שגדלו על הקוסוקוס שלו - שהוא מזכיר להם את הילדות המחייכת, של רעש של שבתות ושמחות משותפות.
ליבו התמלא אושר!

לרגע עלתה בו חרדה : " אולי הפעם זה בלעדיי?! אולי הם יוותרו על זקן המשומש שכמותי? הרי שם בטח יהיו להם מלא סירים מודרניים!"

אבל אז הוא נזכר, ש " סולטם" - זאת חברה חזקה ולסירים שלהם לא קורה כלום עם הזמן. 
ושבמשפחה אוהבים אותך תמיד. 
גם כשאתה - בעל ידית שבורה ומכסה גדול עליך בשתי מידות.

מרי מאור.
2016




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה