יום שבת, 16 ביולי 2016

ג'ז

ללב יש דרכים שונות להיפתח.
הפעם זה הרגיש כמו דיגדוגים עדינים באזיר הגרון.
דיגדוגים שלאט לאט הופכים לרטט של פליאה...

מוזיקה!

מועדון ג'ז בדאון טאון של דנבר, עם שם אלגנטי ומוכר עוד משנות סבל בבית הספר למוזיקה :
" נוקטיורן". מקום בו החדש והישן ( אבל הפעם קליל, חולף ובא) פגשו אותי פנים מול פנים והרטיטו את הנשמה בהתרגשות.

כנראה זאת דרכו של שלב הנוחכי של חיי: להפתיע בחוויות שלא הכרתי קודם ולעלות מהקרקעית זיכרונות מתקופות שחלפו. אבל הפעם בעדינות, ללא כאב. כתזכורת פשוטה: " נכון. גם זה חלק שלך".

סוף סוף לבשתי את השמלה האדומה המהממת שקניתי עוד שנה שעברה- רק בגלל שאי אפשר היה לא לקנות. לשמלה היה אופי משלה- כריזמטי, עם מלא נוחכות, סקסי ומזמין לפעולה.
כל פעם שפתחתי את הארון ופגשתי מבט נוזפי שלה - עניתי  :" לא עכשיו".
והנה - לבשתי, תוך סערת רגשות , מ -" את פשוט מהממת!" - ועד " את זוכרת, בת כמה את?!" - ובחזרה.
אבל ברגע של ידיעה על תכניות הקשורות למועדון ג'ז - השמלה לא השאירה לי ברירה - והנה אנחנו כאן.

מוזיקה!

אחרי שנרגעה קָקוֹפוֹניָה של מחשבות- התחלתי לשמוע את המוזיקאים.
הגברים לא כל כך צעירים, ששקועים באהבתם.
ללא דרמות מיותרות, ללא פוזות או רצון לעשות שואו...
פשוט יוצרים את זה.
הרמוניה שקטה של צלילים, מגיה שגורמת לכל הסביבה להשתנות
ומרקידה את כל התמונה בה היא נוגעת- בקצב שלה.

אחרי כמה דקות של נגינה, הכל התחיל לנוע בהתאם ליצירה שנשמעה:
גם ג'סטות של אנשים סביב השולחנות,
גם הליכה המנרצת והמושכת של מארחת, המובילה גברים ונשים שנכנסו אל המקומות שלהם,
גם ניצוצות של שייקר הקסוף של ברמן מאחורי דלפק,
גם ריקוד ( כמו מתוך חלום) של אישה בשמלה חשופה, ליד המאוורר ...

והתחושת דיגדוג התחזקה,
ותפאום האמנתי שהכל יהיה בסדר.
שכאן-ממש בנוקדה זאת,  של חופשה המפנקת ומפתיעה - מתנה נדיבה של בורא יחד עם ילדיי,
ברגע בין פעימות הלב,
ברגע בין יבשות, בין דפים של סיפור חיי,
בין  רגעים של אזיבה של כל מה שאני יכולה, מכירה ויודעת- לבין ריק, חוסר ידיעה מוחלט,- 
הכל הולך לפי התכנית.

לפי תכנית הלא ברורה עבורי כרגע, אבל ברורה ומובנית, מלאת שמחה ואהבה- עבור מי שיצר אותה.
גם אותי, הישנה והחדשה.
השלמה.



מוזיקה!


פתאום שמתי לב על זוגות, היושבים מסביב לבמה בצורת מניפה.
כמה שקט, רוך ועדינות בגוונים שונים יש בכל אחד מהם!
היו כאלה שנשאנו זה על זה,
היו גברים " מבעבעים" לצד נשים השקטות,
היו כאלה- ששקעו בהקשבה, תוך תחושת חום המנחם והבטוח של כתף של בן זוגם
שבמהלך שנים מרגיש כמו משהו רגיל- כמו חמצן...
והיו כאלה שלא ממש התעניינו במוזיקה שבחוץ- ורק ליטפו את ידו או ידה של בת זוג, 
תוך חיוך למשהו שידוע רק להם...

אני הייתי עם גרסה החדשה של משפחתי- ולראשונה ללא גבר שליצידי ( צירוף מקרים מעניין).
והייתי רגועה לגמרי.
לא היה חסר לי כלום.
כל אחד נהנה בדרכו - ואני רק הייתי שם.
ללא ציפיות מאנשים שסביבי, ללא צער על מה שלא קרה, ללא רצון לשנות משהו...

מוזיקה!
תודה שלא נעלמת מחיי!
את משנה את מקומות של מפגשים שלנו,
את הסביבה,
את התוכן הנשמע והמורגש- אבל את כאן.
בדיוק כמו החיים.
בדיוק כמו הדיגדוג של הלב המתרחב וממשיך לאהוב.

מרי מאור
יולי 2016
דנבר


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה