אם זה כך- אני אפילו לא יכולה לתאר לעצמי את הגודל של קפיצה!
יכולה רק לחוש אותה קרבה ובאה - לפי התרגשות של כל הגוף ולפי שיכרון חושים- במיוחד מהריח המוכר מילדות של עצי טיליה, של היער, של אוויר הרים...
תערובת שמנגנת על כל הקלידים של נשמתי, בו- זמני. כל כך אינטנסיבי, שמוח פשוט לא עומד בעיבוד של ניתונים.
לכן רק נח ומתמסר!
לא תכננתי כלום.
לא את עליה יום יומית להרים- כל יום במסלול יותר ויותר רציני,
לא את המפגש עם ההר, שכתובה עליו אות M ענקית ( לאלה שלא מבינים רמזים יותר עדינים)
לא את פינוקי אוכל של אמא שעושים את כל בני משפחה מאושרים ( לא, את זה תכננתי בעצם),
לא כל החוויות יום יומיות ושינויים בי שבאים בעקבותם, הדומים לתהליך פתיחת ראיות אצל תינוק הנולד ( אם לצלם אותם בהילוך איטי)- שמביאים איתם את ההתלהבות, את הפחד ואת התחושת סופיות. אין דרך חזרה.
והכי מפתיע - זה השקט המוחלט של המוח.
כנראה הוא פשוט לא מספיק להגיב בזמן, לכן " אני לא יכולה",
" זה לא בישבילי" בכלל לא מתעוררים.
לא עומדים בקצב שלי.
בשבוע הבא כנראה אקפוץ קפיצה חופשית.
מהמטוס.
באמת!
זהו בינתיים.
אני אומרת " כן" לייקום.
לכל שאלה שכבר נשאלה ולזאת שתבוא בעתיד.
אני מסכימה לבורא ולנשמה הגבוהה שלי
שמשחקים ביחד ומשתפים אותי ( את הגוף) במשחק.
אני נהנית.
ומאחלת לכם, אנשים היקרים, שלא משנה לאן תלכו-
רצוי- כולם ביחד.
אוהבת אתכם ומודה על העידוד ואכפתיות.
מרי מאור
09.07.16
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה